ב 22 במרץ יו לה טנגו יגיעו לארץ. נדמה לי כי הזמן חולף במהירות נמוכה משמעותית מהרגיל. ההתרגשות גדולה ולפעמים גובלת בחוסר רציונאליות – לא איכפת לי להיפצע או לחלות במחלה אבל שכל אלו יהיו רק אחרי ה-22 במרץ.
עד המופע אני אוכל בריא, עושה ספורט ונזהר - שלוש ארוחות ביום, רץ בים ומשתדל לנהוג הכי זהיר שאפשר.

יו לה טנגו הם עוף מוזר במרחב הזה שנקרא אינדי. בזמנים בהם להקות אינדי משובטות להן (עם הבדלים קטנים בפוני) יו לה טנגו תמיד נשמעים שונים. כנראה בגלל אותו מגע הקסם הביישני שלהם בהיסטוריה של הפופ והאוונגרד של תרבויות מוסיקה הגדולות מכולן – ארה''ב ובריטניה. המגע הזה מגיע בגלל ששניים מתוך השלישייה הזאת (בני הזוג – איירה וג'ורג'יה קפלן), עבדו כמבקרי מוסיקה לפני שהוציאו את הכותר הראשון שלהם. לכן, יו לה טנגו מעניקים תמיד את הטיפול המיוחד הזה , שהוא בעצם אינטרפרטציה שלהם לכל רגע ורגע בהיסטוריה של המוסיקה – מהרוקבילי של אלביס ועד ההקלטות המצועצעות של פייבמנט – הכול מנוגן ומעובד דרך הפילטרים של יו לה טנגו.

יו לה טנגו באים לכאן במסגרת סיבוב ההופעות של התקליט היחסית חדש שלהם – פופיולר סונגס .

פופיולר סונגס אינו מחדש משהו עבור המעריצים של יו לה טנגו, אבל זהו עוד צעד בדרך לביסוסם כלהקה שלא מבוססת על שום תכתיב. כרגיל, לצד שירי הרוק-אנד-רול שלהם הם מכניסים את מנת רייב הגיטרות הקבועה שלהם – איירה קפלן מפרק את דוושות הפדאלים שלו ובודק את גבולות המגברים.
בין לבין יש התכתבות, שהפכה לקבועה בתקליטים האחרונים של יו לה טנגו, עם המורשת שהשאירו אחריהם הלייבלים סטאקס ומוטאון וקטע שנשמע כמו הוולווט אנדרגראונד בחללית – או סתם הקלטה אבודה של ספייסמן 3 / ספירטיולייזד.

כפי שהספקתם להבין, יו לה טנגו היא להקה אקלקטית. מאד. אקלקטיות קיצונית יכולה להיות מכשול בחוגים שיו לה טנגו מסתובביםבהם. תארים כמו "מפוזר" ו"לא ממוקד" יכולים להישמע בהתייחס לתקליטים האחרונים שלהם.

מה יהיה "ה-דבר" בעשור הקרוב באינדי ? היו שמות שעלו אסוציאטיבית כמו אנימל קולקטיב, LCD סאונדסיסטם
וגם תהיות על כל מיני ילדים בברוקלין עם כיווני גיטרה מוזרים וסמפלרים מקולקלים.

ואז שמתי לב שאני לא כותב על נייר. אני כותב על קובץ וורד. והתקליט שאני שומע בעת כתיבת שורות אלו מגיעה מקבצים דיגיטאליים שנמצאים לי על המחשב (התקליט, למי שתהה, הוא האחרון של יו לה טנגו, שהוא ממש מומלץ). הכול הופך לקטן יותר, אחרי שהאנושות סיימה להסביר לכולם כמה הויניל מיושן, היא התפנתה להחליפו ב-CD והיום גם הוא נראה ארכאי.

העשור הבא לא יביא מהפכה במוסיקה אלקטרונית (אני מתכוון לאלקטרוניקה במובן של הפקת התקליט, לא לסאונד עצמו). פשוט מהסיבה שמהפכות, במובן הגדול של המילה כבר נעשו. בסיקסטיז הסילבר אפלס והיונייטד סטייט אוף אמריקה התמקמו בניו יורק ולקחו תעלולי הפקה שרקחו הביטלס לכדי יצירת סאונד קשה יותר שנשמע היום כמו איזה חזון מוסיקלי - אפוקליפטי. בסבנטיז הרבה להקות גרמניות (שהלהיבו במיוחד את בריאן אינו ודייויד בואי, ששמחו לעלות על אותו גל) כבר עשו שימוש בסמפלרים קדומים, משחקי הפקה וסינטיסייזרים אנלוגיים. כל עשור (ועוד לא הזכרתי את שלושת העשורים שבאו אחריהם) הוסיף מימד חדש לעולם קיים. כולם הרחיבו, שיבשו, עיוותו ואימצו את הרעיון לאינדי רוק (סטריאולאב), IDM (אפקס טווין) והרשימה היא, באמת, אין סופית.

ואז ראיתי את דן דיקון. בחור עב כרס עם משקפיים לא פרופורציונאליים. לפני שהייתי מבקש ממנו המלצה לתקליט מעניין הייתי מבקש ממנו המלצה למאנצ' שיש בו חמאת בוטנים טובה.